הילד שלא נזקק לעונש, אלא לביטחון

שישי מבורך,
יש רגעים שעולמות נבראים בהם.
הייתי שותפה לרגע כזה השבוע, ואני רוצה לשתף בו:
בפיבוט, במהותו, יש תפיסה צנועה של הישגים לגבי האדם שאליו מתייחסים – בחינוך, בטיפול, בחיים,
והתפיסה הזו מתמצה ברצון שיהיה לאדם ולסובביו יותר מעכשיו.
יותר מה?
יותר רווחה, יותר השתתפות, יותר שמירה והגנה, יותר זרימה בסדר היום, יותר אפשרות להבין ולהיות מובן.
"ומה ההבדל בין התפיסה הזו לבין מה שכולם עושים"? אתן בטח שואלות עכשיו.
בכל התוכניות הנדרשות במשרד החינוך – בחינוך המיוחד, במשרד הבריאות שמפקח על הטיפול במתמודדי הנפש ובתחום הגריאטריה, במשרד הרווחה המתווה את המדיניות ומפקח על טיפול בשלל חסרי ישע ומתמודדים אחרים – בתחומי המוגבלות
השכלית, הנכויות הגופניות האוטיזם ועוד;
כל אלה דורשים ומקבלים מטרות "לקידום האדם".
שמתי את המילים האלה במרכאות, כי אני לא מאמינה בהן, וכי פה טמונה חלק מהשונות;
כשאנחנו מסתכלים על אדם אחר, ומחליטים לאן הוא צריך ללכת ומנסים להוליך אותו לשם, יש שתי בעיות: הראשונה שבהן היא שהסיכוי שהאדם יצליח ללכת לאן שאני חושבת שהוא צריך ללכת הוא מסויים, לא מיטבי.
והשניה היא שכשהוא, נגיד, יגיע למקום הזה – שאני כתבתי במטרה, שאליו הוא אמור ללכת – אני לא בטוחה שיש שם אוצר של רווחה והשתתפות שמתאימה לו.
כי המקום הזה שאני "מקדמת" את האדם אליו, הוא מקום שנמצא בדעתי, לפי השיפוט שלי, ולפעמים גם מקום שהאדם
אמר שהוא רוצה אותו.

רק מה?

תמיד, ובמיוחד במצבי פגיעות, אנחנו אומרים דברים בשני מימדים;
המימד של המילים והמחשבות, שבמסגרתו אנשים יכולים להביא רצונות כמו – "אני רוצה לעשות תואר", "אני רוצה לעשות ספורט" "אני רוצה לאכול בריא" "אני רוצה לעבוד בשוק החופשי", והמימד של ההתנהגות והפעולות שלנו בעולם – שבו רואים את התפקוד, היכולות והעדיפויות שלנו נכון להיום – בדיוק מירבי.
בין שני המימדים האלה, הסתמכות על התנהגותו של האדם היא עדיפה בכל מקרה שבו אנחנו רוצים ורוצות להבין מה קורה איתו ולאן הכי מהר והכי קל לעזור לו ללכת כדי למצוא רווחה והשתתפות. כשאנשים מספרים לי על רצונות שלהם, אני שואלת: "האם מדובר במשאלה או בהתחייבות"?

"התנהגות היא רק הקצה של הקרחון. מתחת לפני השטח נמצאת מערכת עצבית שמנסה נואשות להשיג תחושת ביטחון במרחב רועש מדי, בהיר מדי או פשוט לא צפוי"

מה ההבדל?

ההבדל הוא במשאבים שיש לנו ואנו מוכנות להשקיע בהשגת המטרה.
לפעמים אנשים מספרים על משאלות שלהם, אני קוראת לזה בחיבה "רוצים לרצות" – כי למעשה מה שאנחנו אומרות הוא שאם היו לנו כעת משאבים להשקיע, כך היינו רוצות להשקיע אותם.
או אולי, שהיינו רוצות שתהיה לנו את היכולת הזו, לאכול בריא, להתאמן, לחיות עם פחות דאגות, לאהוב את העבודה שלנו ואת האנשים סביבנו. יעל ניסן אומרת שאנשים נורא רוצים את "שיטת התרופה" או "שיטת הניתוח", לקחת כדור ושדברים ישתנו או שמישהו ירדים אותם, והם יתעוררו מתוקנים, זה אולי קצת יכאב אבל אחר כך זהו, יהיה להם את זה. כשאנחנו רוצות ליצור מטרות לשיפור עבור אדם אחר ומתבוננות בהתנהגות שלו לצורך כך, יש הבדל משמעותי ועמוק בנקודת המוצא שלנו;

תהל קוראת לזה ומלמדת את הצוותים החינוכיים; "להתבונן בעיניים טובות" ואני ממש אוהבת את הביטוי הזה.
תהל היא תהל בירן, אמא של רעי בירן, מפק"צ בסיירת גולני, שנפל בקרב בעזה השנה.
רעי נהג לומר לפקודיו: "כל מה שאתה צריך זה לב ועיניים טובות."
אמר ועשה, ואנחנו איתו.

ויסות חושי ואינטרוספציה

במהלך האבחון גילינו כי יובל סובל מרגישות יתר למגע (טקטילי) ומחוסר דיוק במערכת האינטרוספציה – היכולת לזהות אותות פנימיים מהגוף כמו רעב, עייפות או דופק מהיר. עבור יובל, רעב קל לא התפרש כ"אני רעב", אלא כבהלה קיומית שתורגמה מיד לצעקות.

• זיהוי המעוררים החושיים הספציפיים בסביבת הבית.
• בניית "ארגז כלים" לוויסות עצמי המותאם לגיל 7.
• הדרכת הורים למעבר משפה של משמעת לשפה של ויסות.

שביקשנו מהצוותים החינוכיים להתבונן בכל תלמיד שלהם ולדווח האם הוא במצוקה או ברווחה לאורך ימי השבוע.
לקחנו את הנתונים שהם דיווחו – והצבנו אותם באופן גרפי, כך שניתן לראות במבט חטוף אלו משעות היום האדם נמצא ברווחה ואלו במצוקה. ואז, במשותף עם הצוותים, התבוננו בתוצאות ושאלנו "איך אפשר שהתלמיד הזה, שהכיתה הזו, תהיה יותר ברווחה ותצליח להשתתף באופן
שיותר מתאים לה?"

מה קורה כשמתחילים לשאול "איך כן?"
מה קורה כשמתחילים להתבונן באדם בעיניים טובות שמתבוננות בכל מצבי הרווחה והמצוקה שלו?
הנה, סופסוף, אחרי כל הטיול הזה שאליו לקחתי אתכם ואתכן, אנחנו מגיעות לרגע שבו נבראים עולמות, הרגע שזוכים לו אלה שליבם ועיניהם טובות, אלה ההולכים בנתיבי הרווחה וההשתתפות.

"אני רוצה לספר לכן מה קרה לי כשהבנתי שרוי נמצא במצוקה" אמרה לנו אורית המחנכת, אחרי שהסתכלנו בשבוע של רוי, אחד התלמידים, שהיה ברובו הגדול מסומן באדום של מצוקה.
"קודם, חשבתי ש"ככה הוא", זו השונות שלו וצריך להשלים עם זה, ופתאום כשלמדנו איך מזהים מצוקה ורווחה ויצא שהוא במצוקה חלקים גדולים מהזמן – הבנתי שכל הזמן הזה הוא היה במצוקה לבד, אנחנו לא ראינו אותו כילד במצוקה.
ראינו אותו כילד שמתנהג באופן מוזר ומפריע, לא ראינו כמה הוא צריך עזרה, ובטח לא הבנו באיזו דרך לעזור לו. מאז שלמדנו שמה שאנחנו רואות זה מצוקה התחלנו להתבונן בו "בעיניים טובות", כבר הכל התחיל להשתפר – כי ההתייחסות שלנו השתנתה, כי הלב חומל.
התחלנו לספר לו מה אנחנו רואות ולהציע לו דברים לעזרה מתוך מה שאנחנו יודעות עליו, התחלנו לאפשר לו לעשות דברים שקודם ראינו בהם "פריצת גבולות" ועכשיו אנחנו מבינות שהם רגעי הרווחה שלו, ומגדילות אותם"

שבת שלום, לב ועיניים טובות